בתקופה זו בשנה ארגונים רבים נכנסים לתהליכי הערכה ומישוב הכוללים בתוכם גם שיחות משוב תקופתיות בין עובדים למנהלים. שיחות אלו פעמים רבות טומנות בחובן מתח רב מבעוד מועד ורגשות קשים לאחריו.
שיחות משוב במיטבן יכולות להוות בסיס להתפתחות אישית ומקצועית ולחיזוק הקשר בין העובד למנהל, אולם למרבה הצער חסמים רבים - אישיים וארגוניים - מקשים על כך ועלולים להפוך את החוויה לכזו שמעדיפים להמנע ממנה.

לכן יותר מתמיד נדרשת התארגנות וסיוע לכל בעלי התפקידים בארגונים לצלוח את המשימה הזו באופן הטוב ביותר.

להמשיך לתפקד. במצב הנוכחי קשה לאזן בין כל החובות והצרכים שלנו ובין כמות המשאבים הזמינים. המאמר הנוכחי מרכז באופן פשוט ותמציתי את מה שלמדתי על ניהול בזמני חירום בזמן עבודתי כיועצת לפיתוח מנהיגות בצבא, במצבי שגרה וחירום.
שני עקרונות מובילים העוזרים לאזן בין הקטבים השונים שמושכים אותנו אליהם: המצוקה והצורך לתפקד.

אנחנו נמשכים לעוצמה פנימית ולביטחון עצמי.
אנשים שבטוחים בעצמם נותנים לנו תחושה של ביטחון ושל אמון ויכולת לסמוך עליהם גם במצבים קשים.
אבל האמת היא שעוצמה אמיתית היא לא מופע שכיח, וכשאנחנו נמצאים בנוכחות של אדם עוצמתי - אנחנו מיד מרגישים אותה. זו איכות שלא ניתן לזייף אותה.
במאמר הנוכחי - קוים לדמותה של עוצמה.

האם היתה פעם דמות משמעותית עבורך - מנהל, מפקד, מורה... שהשפיע באופן עמוק על חייך ועל דמותך בעיני עצמך?
ובכן, יש מכנה משותף שכיח לאותן דמויות, ואם נפצח מה עומד מאחורי כוחה של השפעה כזו, יהיה לנו יותר ברור כיצד לייצר אותה. בכך עוסק המאמר הזה.

שימור ומחוברות עובדים, מדיניות היברידית, אלו הנושאים המככבים ברשימת הנושאים הנשאלים והנדונים ברחבי הרשת ובחדרי הדיונים.
מה עומד בבסיס של המענה לאתגרים הללו?
פרסונליזציה.
הערכה מדוייקת ומענה פרטני.
פתרונות מותאמים אישית מחליפים את גישת הOne size המיושנת.
איך עושים את זה?
במאמר שני פתרונות פשוטים לבעיה מורכבת.

יש החלטות שיכולות להפוך לנו את הבטן גם תקופה ארוכה אחרי שהן התבצעו.
זה חזק במיוחד כשאנחנו עוזבים משהו שהתחייבנו אליו לפני שסיימנו אותו.
במאמר החדש אני בוחנת את מושג העזיבה, את הנטייה שלנו לראות עזיבה לפני הסיום ככישלון, ואת האלטרנטיבה לכך.
והכי חשוב: איך נדע מתי עזיבה היא ויתור ומתי היא צעד שמקדם אותנו.

חלקו השני של המאמר "עליה ליציע", אשר מפרט שני עקרונות נוספים המסייעים למנהלים לעשות את קפיצת המדרגה מלהיות מנוהלים על ידי השגרה לנהל אותה, להיות על הדברים ולהצליח להתבונן באופן רחב ומורכב על המציאות על מנת להשפיע עליה באופן מיטבי.

רצים ומכבים שריפות. זו החוויה המרכזית של רבים מהמנהלים שאני עובדת איתם.
רבים מבינים את החשיבות של היכולת לעשות עצירות, להתבונן ולחשוב רחב. אבל יותר מכך חשוב לדעת לעשות את ההתבוננות הזו תוך כדי תנועה.
קוראים לזה "לעלות ליציע" וזו מיומנות ששווה להתאמן בה. המאמר הנוכחי מדבר על שניים מהעקרונות שמאפשרים למנהלים להיות בפוזיציה הזו.

אני רואה את האמת.
היא בהירה כמו אור בצהריים.
אבל מי שמולי לא מצליח לראות את זה. כמה שזה מתסכל!
אני מנסה מפה, אני מנסה משם... לא עובר.
מה אפשר לעשות כדי להעביר משוב אפקטיבי. כזה שבאמת מוביל ללמידה ושיפור? במאמר של מאי בבלוג.