קבלת החלטות היא קונפליקט פנימי מתמשך - ישנם מצבים בהם אנחנו מקבלים החלטה ממש נכונה, מדויקת, בלתי נמנעת – ועדיין מרגישים איום ונורא לפני, תוך כדי ואחרי שלקחנו אותה. קרה לכם?
לא מזמן הייתה לי פגישת יעוץ טעונה רגשית במיוחד. זה היה עם לקוח יקר לליבי, והוא היה נסער. הוא קיבל החלטה קשה שהתחבט בה זמן ארוך – ובמידה מסוימת הייתה בסתירה להחלטה קודמת שהוא לקח. כמעט שנה לתוך תהליך שהוא התחיל, הוא הבין שצריך לעשות abort למשימה ולחשב מסלול מחדש. זה היה ברור לחלוטין שזו ההחלטה הנכונה ביותר עבורו, אבל העוצמה הרגשית של תחושת הכישלון עמדה בחדר בדממה רועשת.
זה החזיר אותי לטקסט שכתבתי לפני שנה – ובו דנתי המושג ה"עזיבה האסטרטגית" של סת' גודין דרך חוויה אישית שלי. זו גרם לי לקרוא אותו מחדש, ולקבל זוויות נוספות לגביו, אז אני חולקת אותו אתכם גם כאן:
"הטובות לטייסים"?
הטקסט הזה נכתב בעקבות ערב אחד, שבו ישבתי עם חברים קרובים ששאלו אותי כמה שאלות קשות על בחירות שעשיתי בחיים. תוך כדי השיחה, נזכרתי בתקופת השירות הצבאי שלי.
בשירות הסדיר שלי הייתי פקמ"צית (פקידת מבצעים) בחיל האוויר. השקעתי כמה חודשים בקד"צ (קורס קדם צבאי), ואחריו ביליתי פחות או יותר את חצי השנה הראשונה של השירות בבכי. שיבצו אותי במקום מאכזב, בסביבה של חיילות ותיקות ונבזיות, ורק חברה אחת מהקורס הייתה איתי. היה לה ולי מין טקס כזה של הגשת טישו אחת לשנייה בכל פעם שמישהי התחילה לבכות. בזמנו, זו הייתה מחווה עמוקה של קרבה והשתתפות בצער.
אחרי כמה חודשים במוצב הבסיסי האפל נענו תפילותיי ועברתי לטייסת מבצעית. המצב לא השתפר. העבודה היתה תובענית 24/7, היחס היה משפיל לפרקים והסביבה החברתית זרה ומוזרה. הייתי ילדת קיבוץ מהפריפריה שלא מצאה את מקומה בקרב אנשי צוות האוויר המבוגרים וה"נכונים". הרגשתי בודדה ומותשת. לא הייתי היחידה שסבלה, כמובן. חיילת אחרת קצת יותר ותיקה ממני פסלה מקצוע, והלכה להיות פקידה בבית הספר לטיסה. היא היתה מאושרת שם. עבורי, זו היתה אופציה בלתי נסבלת. אני לא אחת שמוותרת לעצמה!
לפסול מקצוע משמעו להודות בכישלון, ולהיות פקידה בצבא היה בתודעתי היהירה השפל הכי נמוך שאישה צעירה יכולה להתדרדר אליו (...). הפתרון שלי היה כמעט אוטומטי: יציאה לקצונה. זה גרר עוד חצי שנה קורס, ותוספת של שנה וקצת בקבע. מצבי השתפר מעט, עברתי לטייסת תובלה, שם האווירה היתה פחות תובענית ומנוכרת. עבודה קשה לא חסרה, אבל אני שכרתי דירה בעיר הגדולה והתחלתי לצאת לאיטי מהבועה שגדלתי בה.
Fast forward ל2020
אני בשנה שלישית מתוך 4 ללימודי פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס: תכנית שנרשמתי אליה בעיניים בורקות, והלימודים בה היו משני-חיים במובנים רבים. במהלך שנות הלימודים שלי שם אזרתי אומץ לצאת לדרך עצמאית, והייתי חלק מקבוצה מופלאה של אנשים. עשיתי סטאז' והיו לי מספר מטופלים בעמותה שהיתה קרובה לליבי.
בסוף השנה השנייה התחילו להישמע חריקות קלות: כאן קורס שפחות אהבתי, שם אכזבה מהנהלת המוסד, ובעיקר תחושה מצטברת של עומס. בשנה השלישית הייתי ברגשות מעורבים כל השנה. להישאר או לעזוב? הרגשתי שאני צריכה לקבל החלטה ולבחור כי אני לא מצליחה להחזיק את הכל.
ואז הגיע משבר הקורונה. היומן התרוקן מעבודה, הבית התמלא בילדות והמציאות השתנתה מיום ליום בקצב שהתודעה לא הצליחה להדביק. היה נדמה לרגע שהסתגלנו והמעגל שוב התחדש. אבל יחד עם הבלבול הגדול היתה גם התבהרות: הבנתי שאני יועצת ארגונית, ולא נכון לי להיות פסיכותרפיסטית כרגע, למרות שלפני שלוש שנים חשבתי שאולי כן. החלטתי לעזוב את הלימודים. זה לקח כמה שבועות לסגור את הקצוות, אבל זה היה מאחורי. הרגשתי כמו מי ששק של סלעים ירד לו מהכתפיים.
המחירים של מושג ה"כישלון". של מי המושג הזה בכלל?
אני רוצה לדבר על החוויה הפנימית של כישלון, שלפעמים היא יכולה להיות כל כך טעונה רגשית וכל כך בלתי נסבלת, שהיא יכולה לדחוף אותנו לעשות דברים שהם נגד הטבע שלנו. האופציה של "לפרוש" עשויה לקבל קונוטציה שלילית ומביישת עד כדי כך שהיא גורמת לבושה ולעיתים להסתרה. במקרה שלי, בדוגמא של היציאה שלי לקצונה, היא גרמה לי לקבל החלטות ממקום של הגנה על הדימוי שלי בעיני עצמי ובעיני הסביבה. התואר "קצינת מבצעים" נראה טוב ברזומה, נכון? אבל בפועל, נשארתי עוד שנה וחצי במערכת שהרגשתי זרה בה ולא שייכת.
זה גורם לי לחשוב מחדש על מושג ה"כישלון". מתי בחיי הוא התבסס, ומה בתוכי קובע מהו כישלון? אולי במצבים מסוימים, עצם המסגור של המצב כ"כישלון" הוא המכשול הכי גדול שאנחנו מציבים בפני עצמנו? כי הוא מקשה עלינו לקבל את המציאות כפי שהיא: שאנחנו משתנים, שהסביבה משתנה ושמה שהיה נכון ומדויק אתמול עשוי להיות בלתי רלוונטי ואף מזיק מחר.
מי קבע שלעזוב משהו שהתחלתי בעבר הוא כישלון? אולי בעצם זהו ביטוי של גמישות, של הקשבה עצמית ושל צניעות לגבי מה שאנחנו יכולים לדעת ולא לדעת ברגע נתון. תקשיבו רגע לאפשרות אלטרנטיבית להמשגה:
מהי "עזיבה אסטרטגית"?
סת' גודין הוא מוביל דעה בעולם השיווק. הוא טבע את המושג "עזיבה אסטרטגית" בספרו "לוותר או להסתער". לדבריו, עזיבה יכולה להיות בעלת ערך אסטרטגי כשאנחנו מבינים באמת שהתמדה בקו שבחרנו לפני זמן מה, לאו דווקא תוביל אותנו למטרות שחשוב לנו להשיג. העזיבה האסטרטגית עוזרת לנו להתמקד ולהתמיד בדברים שנכונים לנו. אנחנו יכולים לחסוך בכך הרבה תסכול ומאמץ שווא שלא באמת יניבו פרי.
מה זה מחייב אותנו? להיות גמישים ולבדוק את עצמנו לאורך הדרך: האם המטרות ששמנו לעצמינו עדיין רלוונטיות? האם המאמץ והמחיר שאנחנו משלמים בשביל להשיג אותם מוצדקים בעינינו, שווים את התוצאה הסופית? לפעמים בחירה מתחזה להיות חד פעמית ומחייבת, כמו נישואין קתוליים. למעשה, אנחנו יכולים לבחור מחדש בכל יום כי לא רק העולם משתנה כל הזמן, גם אנחנו.
זה מחייב אותנו להיות מאד אמיצים ומאד מחוברים לליבה שלנו, כי הסביבה שלנו עשויה להגיב לבחירות שלנו מתוך אותן מוסכמות, ולשפוט אותנו כ"קוויטרים". אבל כמו ברוב הדברים, את המכשולים הכי גדולים אנחנו מציבים לעצמינו. כי שהחוץ פוגש חוויה פנימית של כישלון – השם ירחם.... נמצא את עצמנו ככל הנראה בלופים של ביקורת עצמית כואבת. אבל אם אנחנו מוצאים בתוכנו את המקום שמאמין בהחלטה, ומוכן להתמודד עם ההשלכות ולשלם את המחירים שיבואו איתה – אז אנחנו בדרך הנכונה.
האם עזיבה היא המוצא הנכון בכל תסריט?
ברור שלא... הבירור הפנימי הוא ייחודי ועדין , וכל אדם צריך לשהות בו עד שהוא שלם עם הבחירה. כי מה מבחין בין עזיבה אסטרטגית לבין ויתור עצמי? את זה רק האדם עצמו יכול לדעת. וזה מחייב התבוננות אמיתית וכנה פנימה. מה חושבים אחרים מבחוץ? זה פחות משנה, למעשה - הרבה פעמים זהו רעש שצריך עזרה לסנן אותו.
אמצעי שיכול לעזור מאד לבירור הזה הוא אדם שאיננו מעורב רגשית בדבר, ובעיקר איננו מרגיש צורך להשיא עצה. כלומר, מי שיכול להחזיק את אי הידיעה ביחד עם האדם המחליט, ולעזור לו לבחון את המשמעויות של ההחלטה עבור עצמו. לפעמים זה אדם קרוב ובלתי תלוי ולפעמים זה בעל מקצוע.
לאחרונה סיימתי לימודי ליווי במו"מ ומיצוב. אחד הדברים שמרכזיים שלמדתי בהכשרה הזו ובתהליכים שאני מלווה מאז - על אף שנותיי הרבות כיועצת – הוא את הערך הנדיר שיש במינימליזם הייעוצי. כוונתי היא לכך שהעמדה שלי כיועצת באמת באמת לא משנה. צריך הרבה צניעות להיות במקום שבו למרות הטייטל "יועצת" אני לא נותנת עצות, אלא עוזרת להחזיק יחד עם הלקוח שלי את התהליך הפנימי של הבירור.
זה אולי נשמע מובן מאיליו, אבל זה מרגש להבחין בזה ולהיות בתנועה ולמידה כזו הזו גם 15 שנה אל תוך המקצוע.
