"הזייה" "סיוט" "בלתי נתפס" - זהו מדגם מתוך שלל אמירות שנאמרות בימים האלה בכל מקום בישראל, ומנסות לבטא את מה שבלתי ניתן לביטוי: שהמציאות מאז השבעה באוקטובר היא גרועה יותר מכל מה שיכלנו לדמיין.
בתוך כל זה – יש לכולנו משימות: במשפחה, בעבודה, בקהילה.
גם עבור מי שלא חווה אובדן במעגל ראשון, המציאות הזו מכה בנו בעוצמה ומשפיעה על כל מי שחי ומחובר למקום הזה.
הייתי יועצת לפיתוח מנהיגות של מפקדים בצבא קרוב לעשור. בצה"ל יודעים דבר או שניים על מצבי קיצון, ובמאמר הזה אני רוצה להביא בפשטות המירבית את העקרונות המרכזיים שמסייעים לשמור על תפקוד וחיות במצבים הקשים ביותר.
איך עושים את זה?
איך ממשיכים לתפקד מצד אחד ומצד שני גם נותנים לנפש מענה בתוך מציאות שהיא נוראה מעבר לכל דמיון?
מנהלים ומנהלות נמצאים היום באתגרים ובדילמות מורכבות הנובעות ממצב החירום החריג שאנחנו נמצאים בו. מבט חומל מסביב מראה שכולם כולל כולם פועלים כעת במנגנונים הישרדותיים: יש את אנשי המעשה: תורמים, רצים, עוזרים, יש את הזועמים: מאחורי מקלדת או במפגשים פנים אל פנים, יש את ה"משובללים" המתקשים בפעולות הפשוטות ביותר ועוד.... המנעד רחב.
הבשורות הטובות עבור המנהלים: המחקר מראה שעצם התפקיד והאחריות מגן עליהם מפגיעה בנפש. הסתכלו מסביבכם: למי שיש תפקיד – בין אם פורמלי או כזה שהוא לקח על עצמו – מצבו טוב ביחס לאחרים שמתמודדים אם אותה המציאות ללא משימה ברורה. ואם התפקיד כולל אחריות על אחרים, קל וחומר. התפקיד ההורי, למשל, מוציא מאיתנו תעצומות נפש שלא שיערנו שיש בנו.
הבשורות הרעות: העולם לא מחכה לנו. התחרות, הקצב, הצורך להיות טובים ומתפקדים ולהתפרנס לא פוסח על אף ארגון – בין אם הוא מורכב מאדם אחד או מאלפים.
ובאמצע – כל קשת הדילמות: ילדים בבית, טילים, הלם עצב וכאב.... איך מאזנים בין הקטבים הללו? איך נשארים רגישים לעובדים אך בוא בעת דואגים לביזנס ולהמשך זכות הקיום של הארגון?
פשטות נחוצה כאן
- כי כולנו נמצאים במצב של תפקוד מופחת. זה מה שקורה שהמערכת ההישרדותית פעילה
- כי הכל נורא מורכב. אז כדי שנוכל ליישם משהו – הוא חייב להיות פשוט
לכן אמנה שני עקרונות בסיסיים להתמודדות עם המצב ועוד עקרון-על אחד.
עקרון מוביל #1: החזקה והכלה.
האינסטינקט האוטומטי הוא לחשוב שמושג ה"הכלה" משמעו רוך אבסלוטי: לוותר, להניח לאנשים לנפשם. זו טעות. מיד אסביר יותר את ההיגיון של חשיבות הצבת הדרישות והמסגרת ליכולת להכיל – אבל חשוב מאד לקיים איזון בין שתי האיכויות הללו.
החזקה = כל הפעולות אשר שומרות על תפקוד המסגרת והמשימה. בתוך זה כלולים הגדרת ציפיות ברורה מהעובדים, בהירות לגבי המשימות, דרישה והצבת סטנדרטים ושמירה על נורמות עבודה ברורות, בתוך המסגרת שנקבעה (שהיא איננה זהה לשגרה! אבל יש לשמור על המסגרת הנוכחית).
הכלה = לראות את הפרט, להקשיב, להראות נוכחות וגמישות אל מול הצרכים האנושיים של האנשים בארגון.
כל ארגון פועל בסביבה שונה – חלק יותר מכוונים וערוכים לתקופות של חירום וחלק הרבה פחות, אבל במינון משתנה – כולם זקוקים לכך שיתמכו בהם הן במובן של לתת להם תפקיד ואחריות בתפקוד והמשכיות של הארגון ובו בעת להרגיש שרואים אותם ושהם מקבלים סיוע במקומות שבהם הם זקוקים לכך.
עקרון מוביל #2 שמירה על רצפים
תיאורית החוסן הבסיסית והפשוטה של עומר ואלון (1994) מדברת על כך שיש מספר מימדים בחייו של אדם ששומרים עליו מאוזן ומתפקד, ושמצבי חירום מאופיינים בהפרה של הרצפים הללו. התפקיד המרכזי של דמויות המנהיגות בכל מסגרת הוא להשקיע מאמצים בשימור או שיקום של כמה שיותר רצפים.
- המרכזי שבהם הוא הרצף התפקודי – שמירה על תפקיד, על משימות – לבצע תיעדופים והתאמות על פי הנדרש אבל לסייע לאנשים להשאר בשגרה ובתפקוד רציף ככל הניתן.
- רצף מנהיגותי – הכוונה היא לכך שקיימת נוכחות מנהיגותית מורגשת. גם אם המנהל הישיר נמצא בצו 8 ואיננו נוכח פיזית, על הארגון לוודא שיש מי שנשאר בקשר ודואג לאנשיו, ושיש שמירה על הרוח ודרכי ההתנהלות של הצוות ללא שינויים דרמטיים בזמן הזה.
- רציפות קוגניטיבית – שמירה על סיפור קוהרנטי משותף. רובנו חווים כעת שמיטה של האופן שבו ראינו והבנו את המציאות במרחבים רבים. תחושת הביטחון האישי נפגעה. תפקיד בעלי הסמכות לתת מקום לסיפור האישי וליצור יחד סיפור שלם, מעורר תקווה ומניע לפעולה. על המשכיות, על המשמעות של המשך הקיום והפעולה בימים האלה, וכמובן דרך מתן ערך ומשמעות בתרומה ועשייה למען הכלל.
- רציפות רגשית חברתית – ממגוון סיבות, הרבה אנשים מבודדים כעת. לא לכולם מפגש פיזי מתאפר אבל תחושת ההשתייכות והקשר לאחר היא משמעותית ומחזקת. ככל שנצליח לשמור כמה שיותר על רציפות בתקשורת הצוותית וכמובן עם המנהל.ת, כך תהיה יותר הטבה עם תחושת השייכות והביטחון של האנשים, שתתרום גם לתפקודם.
עקרון-על:
כל מקרה לגופו. אין עקרון אחד שנכון לכולם, והמענה המיטבי כרוך בהכרות ובהתעדכנות במצב הפרטני באופן שוטף, כי המציאות כל הזמן משתנה. לכן מעבר לעקרונות המובילים חשובה הכרת המצב , וגמישות והתאמה בהתאם להם. אין מתכון גנרי כשמדובר בבני אדם.
יש עוד כמה רצפים, אבל אלו המרכזיים – ואם טיפלנו בהם כמיטב יכולתנו, דיינו.
