יש משהו משותף להרבה מנהלים עוצמתיים שאנשים נמשכים אליהם והולכים אחריהם.
יש בהם נינוחות עם מי שהם. ועם המקום הזה, הבטוח מבפנים, הם מרשים לעצמם גם לעיתים להיות בספק. או לבטא רגשות. משהו בהם עדיין משדר שהם לא מתערערים ומסוגלים לשהות שם גם כשהם לא יודעים את התשובה לכל בעיה בכל רגע נתון.
וזה דבר שאי אפשר לזייף אותו. אולי לפעמים, לפרקי זמן קצרים. לאורך זמן – כולנו יודעים לזהות בטחון עצמי וחוסר ביטחון עצמי שאנחנו רואים אותו.
שמעתם פעם על "עקרון ההכבדה"? זהו עקרון שטבע הזאולוג אמוץ זהבי, אשר מספק הסבר לתופעות בטבע שהאבולוציה מתקשה להסביר: חיות שמאמצות התנהגויות או מאפיינים אשר מקשים על שרידותה. לדוגמא: זנבו הארוך והכבד של הטווס. איזו הצדקה יש לחיה לסחוב משקולת שכזו?
ההסבר שזהבי סיפק הוא שמאפיין המכביד מסמן לסביבה את חוסנה של החיה. בדוגמא של הטווס, הוא משדר לנקבה שהוא יכול להרשות לעצמו "לבזבז" משאבים על הזנב המפואר שלו ובכך הוא מפגיו את העוצמה שלו. קצת מזכיר סמלי סטטוס אצל בני אדם, נכון?
אז למעשה, הטענה שלי היא שביטויים של רגש ושל אנושיות הם ביטוי של עקרון ההכבדה במנהיגות.
אם מנהל מסוים לא סומך על העוצמה הפנימית שלו, הוא יחשוש לבטא דברים שעשויים אולי לערער את מעמדו. אבל דווקא מנהיג שבטוח בעצמו ובמקום שלו, מאפשר לעצמו להיות יותר אותנטי וגם פגיע לפרקים – והשדר שהסביבה מקבלת הוא שהוא יכול, כי הוא מספיק חזק כדי לשאת את זה.
וזו הסיבה שהרבה מנהלים מנוסים בוחרים להקדיש משאבים להתפתחות אישית במקביל לעשייה האינטנסיבית שלהם כמנהלים. כי הם מבינים שמי שהם, והמודעות העצמית שלהם למה שהם חווים בהווה הם חלק מאד מרכזי במנהיגות שלהם ובבטחון שהם נותנים לאנשים שלהם. וכמה שהם יותר מחוברים לעצמם, כך מי שסביבם יותר מחובר אליהם.
