לפני כמה שנים הייתי יועצת בצוות של מפקדים שעמדו להיכנס לתפקיד בכיר. הקורס שבו למדו המפקדים ארך כשנה וכלל, לצד לימודים אקדמיים וצבאיים, גם תכנית מנהיגות שאפתנית שכללה סדנאות מנהיגות לצוות. תפקידי היה להנחות את הסדנאות הללו לצד מפקד הצוות, ובנוסף לתת למפקדים ייעוץ אישי במסגרת פיילוט שערכנו לראשונה בקורס.
אני לא אשכח את השנה הזאת בחיים, במיוחד לא את אותו רגע, די בתחילתה, שחרץ את גורלי לכל הזמן שנותר ממנה. הרגע הזה התרחש בסדנת המנהיגות הראשונה שהנחיתי לאותו הצוות במשותף עם מפקד הצוות. בסדנה היה חלק שהייתי צריכה להוביל, ואשר התכוננתי אליו בחרדת קודש, והוא נחל כישלון חרוץ. זה היה כל כך רע, שאחד מחברי הצוות, ככל הנראה הכֵּן והפחות מאופק שבהם, חתך את האירוע הבלתי נסבל במתקפה ישירה כלפיי. המפקד לידי הביט בצוות ובי ושתק ואני נאלצתי להגיב כמיטב יכולתי. לקח לי כמה שעות לעכל את גודל ההשפלה שחוויתי ואת ההבנה כמה חרוץ היה הכישלון שנחלתי. כעסתי על המפקד שנטש אותי, וכעסתי בעיקר על עצמי שלא שעיתי לסימני ההזהרה שהיו שם, נחושה "לנצח" את הסיטואציה. דבקתי בתכנון שהיה לי, שהיה ממוקד בדרך שבה עמדתי להנכיח את יכולותיי המקצועיות את הערך הרב שהיה לי לתת לאותם מפקדים, ולא הבחנתי בזמן אמת איפה הם נמצאים ועד כמה התוכנית שלי לא לקחה בחשבון את המקום שלהם באותו הזמן בצוות. הם עוד היו בשלב של התמקמות הדדית וזהירות זה אל מול זה ואל מול המפקד ואני חתרתי להעמקה חסרת פשרות. מה שנראה כמו שטחיות של המשתתפים היה בעצם מופע של מגננה בריאה מפני חשיפת יתר. זו הייתה דהירה עיוורת אל עבר כישלון ידוע מראש – לפחות בהינתן סל הכלים שעמד לרשותי באותו שלב של חיי.
הרגע הזה, ואולי יותר מכך, הקושי שלי להתאושש ממנו, צבע בצבעים קודרים את כל השנה שלי עם אותו הצוות. נכשלתי במבחן הכניסה, וביטויי חוסר האמון וחוסר ההערכה הישירים והעקיפים שהופנו כלפי כאשת מקצוע לאורך כל יתר החודשים הארוכים בתכנית חתכו בבשרי שוב ושוב. כל כניסה למפגש קבוצתי נוסף איתם הרגישה כמו כניסה לחדר שחלומות הבלהה שלי עומדים להתממש בו (עלו בי אז אסוציאציות לדימוי של חדר 101, לחובבי הספר "1984").
מ"1984" לאפריל 2020
Fast forward לחודש אפריל האחרון. אני מנחה ב"Zoom" קבוצת מנהלים בתכנית מנהלים שנתית. אני פוגשת אותם לראשונה במדיום המשונה הזה. העולם שלי התהפך, וגם שלהם (יש להניח) ואני מנסה לשמר נורמליות כלשהי דרך שמירה על שגרת עבודה ועל ערוץ ההתפרנסות המצומצם שנותר לי לאחר שהסגר שהושת רוקן לי את היומן בן לילה. את הבוקר אנחנו מתכננים להעביר בפורום של קבוצות ההתייעצות שליווה אותנו לאורך השנה. לשמחתי, אנחנו נמצאים כבר אחרי שני שליש של התכנית... משמע: ה"מבחנים" ורוב הדרמות הקבוצתיות כבר מאחורינו ואנחנו נהנים מהמרחב הבטוח שבנינו בעמל לאורך השנה וששומר עלינו על אף תנאי התקשורת המשובשים של ה"Zoom".
תכננו מפגש של שעה, שיכלול גם מרחב לאוורור רגשי וגם כניסה לעיסוק במשימה שלכבודה התכנסנו: למידה וחיבור להמשך יום העבודה המשותף שחיכה לנו, ועסק בחוסן במצבי משבר ואי וודאות. כפי שיכלתי אולי לצפות מראש, המנהלים היו מוצפים מסערות התקופה, והצורך בשיתוף ופורקן היה רב והתרחב לכל אורך השעה למרות כמות המשתתפים הקטנה. לאורך המפגש עברו בראשי לבטים ומחשבות: האם לאפשר את השיתוף או למקד את השיח? האם לא כדאי לחבר למשימה כך שהמפגש הזה ישרת את מטרת התכנסותנו ולא יתמצה רק בחלקים הרגשיים? חשבתי לעצמי: אוקיי, נסיים את השעה הזו נינוחים יותר, אבל ייתכן שהמשתתפים ישאלו את עצמם בסופה: "אז למה הקדשנו כאן שעה מזמננו היקר-מתמיד"?
הייתי בספק לגבי ההתנהלות שלי, אבל בחרתי לתת לקבוצה להוביל את הקצב, ובסוף השעה חלקתי את הדילמה שעלתה בי עם המנהלים. שמתי סימן שאלה על הבחירה שהתהוותה בסופו של דבר, ותהיתי בקול מה היה משרת אותם יותר בשעה הזו, כך שיצאו מהיום מועשרים ולא רק נינוחים. גם הם, כמוני, מובילים צוותים מורכבים ומנהלים עובדים ומנהלי משנה בדרכים שונות משהתרגלו אליהם, ואל מול לחצים מגוונים שמופעלים עליהם ועל אנשיהם. תהיתי מה הבחירה שהם יעשו אל מול המתח הזה, בין הצורך של האנשים לקבל מענה לקושי ולדחיסות, ובין הרצון להיות תכליתיים ולהצליח לקדם את מה שהם התכנסו עבורו?
בדיעבד, אחרי שהיום המלא הסתיים, עבורי זו היתה בחירה נכונה. הספק, והשאלה, היו התוצר שהתהווה במפגש ואשר אפשר בחינה שלו אל מול מציאות החיים המאתגרת שהמנהלים חוו. המתח הוותיק בין צרכי המשימה המשותפת וצרכי האנשים עלתה וצפה ללא תכנון מוקדם ואפשר היה לחוש אותה בחדר. הבחירה ההנחייתית שלי עמדה למבחן וכל אחד יכל לבחון עבור עצמו – האם היא היתה נכונה עבורו? כיצד הוא מעוניין להתמקם על הציר הזה אל מול אנשיו? האפשרות של הכישלון/הצלחה של הבחירה שלי כמנחה, היתה כלי שרת עבור הלמידה הקבוצתית.
מה השתנה?
זה גרם לי להרהר, בדיעבד (עברו כבר כמה שבועות מאז הפגישה ההיא), על ההבדל בין שתי הסיטואציות הנ"ל – לפני כמה שנים ולפני כמה שבועות. חשבתי על הנטייה שלי, הלא מודעת לעיתים, להשתמש בעצמי ככלי. במפגש הראשון מול המפקדים, "הצגתי" בפניהם את התממשות הפחד האולטימטיבי שלהם: להכשל אל מול אנשיהם בתחילת הדרך ולהתבזות. חוסר היכולת שלי להתמודד עם המבחן הזה: ליפול ולקום, לא לאבד את קור רוחי ולהמשיך לפעול במקצועיות למרות הקושי, הפך אותי לבלתי רלוונטית ומוקצה מחמת המיאוס. לעומת זאת, היכולת לחוש את המתח הזה בזמן אמת, שלקח לי הרבה שנים (ותרגולי מיינדפולנס לא רציפים) לפתח, להיות ערה לו ולא להגיב אליו באופן מיידי, אפשרה לי להישאר רלוונטית, גם אם הבחירה שלי לא בהכרח היתה מדויקת עבור המשתתפים. באופן פרדוכסלי, הנכונות שלי להיכשל והקבלה של האפשרות לטעות מבלי לתייג את זה כ"כישלון", היא האיכות שמאפשרת את ה"הצלחה" ואת שימור הקשר והמשימה המשותפת – שהיא בסופו של יום: הלמידה.
סליחה על היומרה, אבל להיות מרצה ומנחת קבוצות העוסקת במנהיגות וניהול שינוי זה נטל מאד כבד, כי אני נבחנת בסטנדרטים מאד מחמירים שאני בעצמי מניחה. "Walk the Talk" הוא ציווי מאד תובעני כשאני נדרשת ללמד על קבלת החלטות, התנהלות בתנאי משבר וחוסר וודאות, או על וויסות רגשי והקשבה, תוך כדי ניהול כיתה של 10-25 אנשים אינטליגנטים, דעתניים וביקורתיים. אחד האתגרים הרגשיים המשמעותיים שחוויתי בתקופה הזו, של משבר הקורונה העולמי, היה ההתמודדות עם הפער בין מה שאני מלמדת על מנהיגות, שינוי ולמידה בחוסר וודאות לבין החוסן והתפקוד האישי שלי בעין הסערה.
הייתי יועצת לפיתוח מנהיגות בצבא הרבה שנים, כך שהמושג "דוגמא אישית" טבוע עמוק בתוכי. אני מאמינה מבפנים בכך שזה המסר הכי חזק ומשכנע שאנחנו מעבירים, בכל תפקיד, למי שאיתנו. אני יכולה לדבר למשל על איכויות בתקשורת בין אישית, על רגישות לאחר, על הקשבה ועל אסרטיביות. זה חשוב ומלמד, אבל הרגעים הכי מלמדים הם הרגעים בהם הלומדים שלי מציבים מולי אתגר התנהגותי ודורשים, במודע או שלא: "למדי אותנו, מה עושים עכשיו?" בין אם זה איחור הפגנתי, ביקורת חריפה, בקשה להקלה במטלות, חנופה, פיתוי ועוד ועוד.... הידיעה הזו, בין אם גלויה או סמויה, שאני נותנת דוגמא בכל בחירה שלי כמנחה, מהאלגנטית ועד למביכה ביותר, מציבה אותי כלוח ללמידה ועושה את העבודה שלי למטרידה ומרגשת ביותר עבורי.
מה למדתי שלמדתי מאז?
- להיות בנוכחות בזמן ההנחיה, גם ברגעים הקשים והמטלטלים
- היכולת להקשיב ולהבין לעיתים בדיעבד, מהי הלמידה העמוקה שמבקשת להתהוות?
- שגם ה"פלופים" הכי גדולים יכולים להיות מנוף ללמידה משמעותית בתנאי שאני מצליחה לא לזהות את עצמי ככישלון אלא כמנחה ואישה טובה שטעתה. כלומר, שתחושת הכישלון הצורבת לא מתערבבת עם הדימוי העצמי שלי (קל להגיד וקשה ליישום).
- שקיימת אצלי פנטזיה להיות מנחה/אישה/אמא אידאלית, וכשאני זוכרת להסכים להיות פשוט בנאדם אנושי ומתפתח, זה השיעור הכי חשוב שאני מעבירה לילדיי וללומדים שלי.
