זאת שעת ערב ואני עוצרת בחנות קטנה לקנות דבר מה שחסר לי לפני שאני חוזרת הביתה בסוף יום עבודה. ביציאה מהחנות אני מנסה להיזכר היכן חניתי ומתחילה לצעוד במעלה הרחוב. אין הרבה אנשים ברחוב שאני צועדת בו. מאחורי אני שומעת צעדים. מבט חטוף לאחור מגלה שמדובר ככל הנראה בגבר בעל מבנה גוף גדול, שהולך בקצב יותר מהיר ממני. נראה שהוא מנסה להשיג אותי. אני מאיצה את צעדיי והוא גם מגביר את הצעדים שלו. הדופק שלי עולה... "גברת!" הוא צועק וכל הגוף שלי נדרך ומתכווץ (ולא בגלל שהוא קרא לי "גברת" ואני בכלל אישה צעירה) ...
"שכחת את הארנק שלך בחנות!".
זה קורה די הרבה... גם העניין עם הארנק לצערי, אבל אני מתכוונת לאופן שבו המח שלנו עובד. אנחנו מכוונים לאתר סכנות, וטוב שכך. ההשלכות של האפשרות שנמלטתי ממנה יכלו להיות הרבה יותר מזיקות מאשר האובדן של הארנק שלי. המח שלנו פועל בטובתינו, ושומר עלינו. מוטב להימלט מדמות לא ברורה ששועטת לעבריך מאשר להמתין לראות מה היא רוצה.
הבעיה מתחילה כאשר הסביבה שלנו שולחת לנו כל הזמן רמזים של סכנות, ולמעשה – כזה הוא העולם שלנו. אנחנו טועים לזהות סכנות אינספור פעמים ביום והגוף שלנו נדרך ומגיב לכך. התוצאה היא שאנחנו נמצאים באופן מתמשך במצב סטרס, הנשימה שלנו קצרה והתגובות שלנו לעולם הן אוטומטיות הישרדותיות (Fight, Flight or Freeze).
לדוגמא: מישהו שואל שאלה בווטסאפ הקבוצתי של הבניין – "מי השאיר שאריות של גזם בכניסה לבניין?" אנחנו ישר משלימים את הפרטים לאור ההיסטוריה שלנו עם השכן הזה וקוראים את ההודעה כהאשמה אישית.
או דוגמא נוספת: נכנסים למשרד ומרגישים שהרבה מבטים ננעצים בנו. המח שלנו ישר בונה תסריטים ואנחנו כבר מדמיינים את שיחת הפיטורין שמחכה לנו.
המח שלנו הוא מכונה משוכללת בצורה בלתי נתפסת, אבל יש לו כמה תכונות שעשויות להכשיל אותנו, לאור אורח החיים שאנחנו חיים בתקופה הזו.
הנה דוגמא פשוטה לאופן שבו המח שלנו משטה בנו. הביטו בבקשה בתמונה הזו וחשבו לעצמכם באיזה צבע המשבצת המסומנת הA ובאיזה צבע המשבצת המסומנת בB?
מי שמכיר את התמונה יודע שמדובר באשליה אופטית. שתי המשבצות הן בדיוק באותו הצבע. לא מאמינים? הציצו למטה ותראו את התמונה מכוסה למעט שתי המשבצות.
האשליה הזו עובדת על בסיס העיקרון שהמח משלים מתוך רמזים את התמונה והופך אותה לבהירה וברורה עבורינו. בדוגמא הנוכחית האפקט של ההצללה גורמת למח להסיק שמשבצת B בהירה יותר מכפי שהיא (כי כשמשהו נמצא בצל הוא נראה כהה יותר) ולכן הוא עושה תיקון ו"מציג" לנו את המשבצת כבהירה יותר והתמונה השלמה המתקבלת במוחנו היא כזו שבה המשבצת נדמית כבהירה יותר.
הדוגמא הזו ממחישה את העובדה שתמיד קיים פער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים בוודאות לבין האופן שבו הדברים סביבנו נראים ומתנהגים.
גם באופן שבו אנחנו מעריכים התנהגויות המח שלנו עושה את אותו התרגיל: הוא משלים את החסר מתוך הרמזים ובונה לנו תמונה שנחוות אצלינו כשלמה והחלטית. כמו בדוגמא של הגבר שממהר אחריי. הבעיה היא, כפי שקרה גם במקרה הנ"ל, שהמח שלנו מתוכנן כך שהוא יותר רגיש לסכנות ואיומים ולכן בהתנהגויות על פי רוב ההטיה שלו תהיה כלפי התרחיש היותר קיצוני ועוין עבורינו.
וזו הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מסתבכים ללא סוף בקונפליקטים ומחריפים אותם עוד ועוד. כאלו שלעיתים אם רק היינו מטילים לרגע ספק בנחישות של הפרשנויות שלנו את ההתנהגויות של אחרים, יכלנו לחסוך לעצמינו המון משאבים מיותרים.
או ליתר דיוק – עלינו ללמוד להפריד בין מוקדים אמיתיים של קונפליקט ואתגר לבין קונפליקטים מדומיינים, וגם כאשר אנחנו בעיצומו של קונפליקט אמיתי – לדעת לעשות עצירות מחושבות ולתכנן את צעדינו בחכמה.
רוצים לקרוא על כך יותר? מוזמנים למאמר הקצר בבלוג שנותן כלים מעשיים כיצד לצלוח קונפליקטים באופן שמשרת אותנו בטווח הארוך ולא נכנע לאשליות של המח שגורר אותנו לקבל החלטות המוטות לטווח הקצר.
ובכל מקרה – אני מזמינה אתכם לשים לב בזמן הקרוב: מהן הפרשנויות המיידיות שלכם להתנהגויות שאתם רואים? התבוננו על כך בזמן הקרוב ושאלו את עצמכם – האם יש דרך נוספת להבין את הסיטואציה?
זה לא פשוט להתבונן כך ביום יום, אבל שווה לאמץ ספק בריא
