איך לעבור מהישרדות לאפקטיביות בניהול קונפליקטים.
החודש עסקתי בצורה אינטנסיבית בקונפליקטים.
העברתי קורס ניהול קונפליקטים בארגון שמרבית המשימות שלו מאופיינות בקונפליקט גבוה, הובלתי פיתוח צוות בין חברי צוות שדחו את ההתמודדות עם הקונפליקטים שלהם הרבה זמן, וכמובן שפגשתי קונפליקטים בחיי האישיים והמקצועיים.
לא פלא, קונפליקטים הם דבר שכיח ביותר. ואם להיות כנים, על פי רוב אנחנו מתמודדים איתם די גרוע.
לאבא שלי היה פתגם מאד צבעוני שהוא נהג להשתמש בו. הוא קרא לזה "שֵׂכֶל של חדר מדרגות" – זהו כינוי לתיאור התופעה המוכרת כל כך: להיזכר בכל מה שרצית לומר ולא אמרת בלהט הרגע, כמה דקות מאוחר מידי, כשאתה כבר בחדר המדרגות.
עצרתם פעם לחשוב למה זה קורה?
ובכן, הסיבה העיקרית לזה שברוב המקרים אנחנו מתפקדים אחרת מאיך שרצינו במצבי קונפליקט היא האופן שבו אנחנו בנויים.
המח שלנו הוא איבר מאד מורכב ומתוחכם, ומסוגל לבצע משימות מדהימות במורכבותן, אבל דווקא במצבי לחץ הוא נסוג לתיפקוד בסיסי.
מה שקורה הוא, שהמח שלנו מזהה מצבים מגוונים כמצבי סיכון, ובתגובה לכך הוא מכין את הגוף לעשות אחד מהשניים: לברוח או לתקוף. אבל הוא עושה את זה גם במצבים מסוכנים וגם במצבים סתם לא נעימים.
לדוגמא, נניח שמישהו מהימן מספר לך שחבר מהצוות שלך כועס עליך ומספר לכולם שגנבת ממנו קרדיט על הרעיון המבריק שלו ורק בזכות זה קיבלת את הבונוס שלך.
בין אם זה נכון או סתם שמועה מרושעת, המח שלנו כבר מתרגם את זה לאיום והגוף מתחיל להגיב. אם בעוד כמה דקות חבר הצוות שלך ייכנס לחדר המתח יעלה עוד יותר, ואיתו גם חום הגוף שלך.
זו רק דוגמא קטנה שנועדה להמחיש כיצד גם איום מדומיין יכול לגרום לגוף להידרך כמו אל מול איום קיומי אמיתי, כי המח שלנו מגיב באופן דומה למציאות, דמיון או זיכרון. המחשבות שלנו מייצרות את המציאות שאנחנו שרויים בה, והמח מגיב אליהן באופן דומה לאופן שבו הוא מגיב לאירוע חיצוני לנו.
אם כן, במצבים של קונפליקט – מדומיין או אמיתי, הגוף שלנו נדרך ומצמצם את מנעד התגובה שלנו לשני מנגנונים פשוטים: בריחה או לחימה. Fight or Flight.
במציאות זה נראה לרוב כמו ויתור והימנעות או כתגובה אגרסיבית. כמו הדוגמאות שנתתי בהתחלה עם חברי הצוות שעבדתי איתם: לפעמים אנחנו נמנעים מקונפליקטים (והם לא נעלמים) ולפעמים אנחנו מגיבים בתוקפנות יתרה. שני הקצוות האלה פחות רצויים כשאנחנו רוצים לייצר תקשורת ולחתור לשיתוף פעולה עם אנשים שאנחנו בקשרים מתמשכים איתם.
סגנון אישי במצבי קונפליקט
למעשה, אם נתבונן במלוא מנעד הסגנונות, על פי שאלון שקהו"ן של Keilman, ישנם 5 סגנונות אופייניים להתמודדות עם מצבי קונפליקט, והם מאופיינים על פני שני צירים: של דאגה לעצמי ושל דאגה לאחרים (ראו טבלה). במרבית המקרים, נשאף למקסם את הרווח עבור כל המשתתפים – ולכן ככל שניתן נשאף לייצר שיתוף פעולה.
כלומר, האתגר שלנו במצבי קונפליקט ולחץ הוא לשמור על הבחירה החופשית והגמישות שלנו, כי האינסטינקט ידחוף אותנו לעבר סגנונות פחות מתגמלים בטווח הארוך.
סגנון תחרותי למשל, עשוי לעיתים למקסם את הרווח שלי בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך אנשים פחות ירצו לעשות איתי עסקים אם אני משיג את זה בסגנון אגרסיבי או חלילה נוקט באמצעים לא כשרים מרוב נחישות לנצח.
כי זה גם חלק ממה שקורה לנו במצבים כאלה, התודעה שלנו נסגרת ופחות לוקחת בחשבון היבטים ארוכי טווח. זה נכון גם ברמה הפיזיולוגית וגם ברמה התודעתית. זה נקרא "ראיית מנהרה": במצבי קיצון ממש של סכנת חיים, כמו כשמפנים כלפינו אקדח, אנחנו מתמקדים רק במה שנמצא לפנינו (ולכן עדים בשוד מזויין על פי רוב לא מצליחים לשחזר פרטים מזהים על התוקפים, כי היו ממוקדים באקדח בלבד). באופן דומה, התודעה שלנו נוטה להתמקד רק בטווח הקצר במצבי דחק, ולהשמיט משמעויות ארוכות טווח – כמו למשל עתיד הקשר עם מי שמולנו. הגוף שלנו חושב שהוא במלחמת הישרדות ומגיב רק למה שכאן ועכשיו.
אבל כמובן שעבור רובינו, מיעוט זניח של המקרים הוא באמת סכנת חיים מיידית (תודה לאל). רוב הקונפליקטים שלנו הם מדומיינים או לכל הפחות, כאלה שנתפקד בהם טוב הרבה יותר אם ניקח בחשבון היבטים ארוכי טווח...
ולכן, האתגר המרכזי במצבים כאלה הוא היכולת לשמור על יכולת הבחירה ועל החשיבה הרחבה שלנו, אף על פי שהמערכות שלנו מושכות לכיוון ההפוך.
אתגר הגמישות
והשאלה המתבקשת היא, איך???
יש לזה כמה תשובות:
- מודעות לסגנון של עצמי.
- הכנה מעמיקה
- מיקוד במטרות
- ויסות עצמי
1. "דע את עצמך"
כמו בדברים רבים, גם כאן נקודת הפתיחה היא להכיר את עצמך, מה נטייה שלך ומה התגובה השכיחה שלך במצבים שונים.
ניתן להשתמש בשאלונים הזמינים לאפיון סגנונות בקונפליקט, או בכלי החינמי והזמין ביותר: תשומת הלב שלנו. פשוט לשים לב לאורך זמן ולחקור את עצמנו ואת התגובות שלנו במצבי קונפליקט שונים.
2. הכנה מעמיקה
על בסיס ההכרות הזו, אעשה הכנה מעמיקה לפני שאגש להתמודד עם הקונפליקט שעל הפרק. אברר עם עצמי – מה חשוב לי כאן, באמת?
מי האדם שמולי, מה חשוב לו בסיטואציה, ומה חשוב לי בקשר איתו בטווח הרחוק?
למשל, שכן שלי שעשוי מאד להכעיס אותי (בחיי, הגיהנום הוא הבתים המשותפים), אבל כשאני חושבת על זה רגע – הוא לא הולך לשום מקום, וגם אני לא ממש רוצה לזוז. אז כדאי למצוא דרך להגיע איתו להסכמה אחרת הרבה משאבים יתכלו לחינם בבתי המשפט וכיוב'...
3. מיקוד במטרות
לאור ההכנה, נעשה פשוט יותר למקד את המטרות שלנו בסיטואציה. מה חשוב לנו באמת, ועליו נרצה לשמור בכל פתרון שיסתמן.
עכשיו מה שנשאר לנו זה להוציא את זה לפועל ולא לאבד את הראש בדרך...
לשם כך, נצטרך כנראה להצליח לווסת את עצמנו בצורה טובה
4. ויסות עצמי
זה חוזר חזרה שוב לסעיף הראשון... כלומר: למודעות העצמית. על מנת לדעת שיצאתי מאיזון ואני זקוק לוויסות אני צריך להיות מחובר לתחושה הגופנית שלי, כי הגוף הוא שמסמן לנו שאנחנו עומדים "לאבד את זה". אם נדע לזהות את הסימנים בזמן, נוכל להנמיך את הלהבות לפני שיהיה מאוחר מידי ונהיה כבר בדרך ללא חזרה.
אילו סימנים יעזרו לנו בכך? שוב, זה אישי ושונה בין בני אדם, אבל לרוב יתבטא בתחושה של חום בפנים או בגוף, עליה של הדופק, הסמקה וכו'... שימו לב ודעו את הסימנים שלכם. כשהם מתחילים להופיע, קחו פסק זמן או שנו את התנאים כך שיתמכו אתכם. (למשל – שינוי המיקום, מעבר לישיבה וכו'...).
אז זהו, מנצחים?
לצערי, לא נעשים אשפים בן לילה. זה אימון מתמשך וסיזיפי.
וחלק מהפרדוקס הוא שבשביל לנצח צריך פחות להתחרות ויותר לתקשר – בראש ובראשונה עם עצמינו. כי אנחנו המכשול וגם המפתח הכי מרכזי להצלחה שלנו במצבים של קונפליקט. עלינו להכיר את המערכת שלנו, להתיידד איתה, ובהדרגה להיות יותר ויותר אלו שאוחזים בהגה, במקום הדחפים ההישרדותיים שלנו. הם שם, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים למסור לידיהם את ההגה.
ואחת הדרכים היעילות שיש להתאמן על זה היא באמצעות סימולציות (עם שחקנים). משתתפים בסדנאות שלנו פוגשים את עצמם במצבים שבהם הם באמת מופעלים – הגוף שלהם מגיב, והם נדרשים לווסת את עצמם ולדבוק במטרות שלהם על מנת ללמוד להצליח להשיג אותם. והם מצליחים, וגם טועים ונכשלים, המון. ואנחנו מעודדים אותם לעשות את זה כדי ללמוד, להכיר את עצמם, ולדעת איך להתגבר על ברירות המחדל שמאפיינות אותם.
