לפני שנתיים וחצי יצאתי לסדנה במדבר, בשביל לנוח מהחיים שלי קצת, שבאותה נקודת זמן הרגשתי שהם מטביעים אותי ולא ממש ידעתי לקראת מה אני הולכת. זו היתה סדנת נשימה מעגלית.
לצד היותי אדם לוגי ורציונלי יש בי סקרנות גדולה כלפי הקשרים בין הגוף והנפש, למידה חווייתית ותהליכים עוקפי קוגניציה, אז התמסרתי.
יחד עם עוד 40 איש באוהל באמצע המדבר כיסיתי עיניים, נשכבתי על מזרן ונשמתי על פי ההנחיות של המנחה.
כבר באחד הסשנים הראשונים עברתי חוויה עוצמתית. חזרתי בן רגע לבית הילדים בקיבוץ. היה חשוך, הייתי מוקפת באנשים שוכבים, שמעתי אותם נושמים, חלקם קצת בוכים… האסוציאציה היתה מיידית. חשתי את עצמי שוב כילדת הגן הקטנה שהייתי, רחוקה מההורים שלה במבנה מלא בילדים מפוחדים כמוה. והדבר שהכי הדהים אותי היה – כמה זה ברור שזו סיטואציה מפחידה בטירוף עבור ילדה קטנה, ואיך עד לאותו הרגע בכלל לא זכרתי תחושה של פחד. היו לי זיכרונות של דברים שקרו שהעלו בי בכי או עלבון או כעס נחוש שיקראו לאמא שלי, אבל חווית הפחד בכלל לא היתה נגישה לי עד לאותו הרגע (גיל 40 פלוס, כן?). איזה כח מטורף יש להדחקה, יא אללה.
היום במבט אחורה אני רואה עד כמה ההתחברות שלי חזרה לחוויית הילדה המפוחדת (שזה תהליך מתמשך שאני עדיין בתוכו – של חיבור וחיבוק הפגיעות שלי כאישה בוגרת ו"חזקה"…) עד כמה החיבור הזה משמעותי להתפתחות שלי, לאיכות מערכות היחסים שאני מקיימת, לחוסן שלי כיום. וגם, יש בי צד שיודע שזה הגיע כשהייתי מוכנה לכך, ולא רגע אחד לפני.
קייס סטאדי – התאומות
מן העבר השני, אני כמובילה של תהליכים קבוצתיים ואישיים, ליוויתי בחודשים האחרונים שתי קבוצות של בכירים. תוכניות שונות, אבל עם הרבה קווים משותפים: נמשכות מספר חודשים, מערבות מפגשים קבוצתיים ואישיים, וארגונים עם מאפיינים משותפים, מהעולם הביטחוני.
קצת כמו אמא לתאומות (שאני), ההבדלים בין שתי ישויות שצומחות זו לצד זו מאד בולטים כשגדלים זו לצד זו , ולא יכולתי שלא להשוות בין שתי הקבוצות ולתהות ביני לביני כיצד בקבוצה אחת , מן המפגש הראשון הלכה והתגבשה דינמיקה חיה של שיתוף , קירבה ולמידה ובשנייה… תחושה שמחכים שהשעות יעברו. השיח בחדר נותר על פני השטח והיתה תחושה שאין הרבה מקום להביא לבטים, אלא בעיקר סימני קריאה וסיפורי הצלחה. האנרגיה בקבוצה היתה מפוזרת וירודה.
התבוננתי על הקבוצות, ועל עצמי בכל אחת מהן, ושאלתי את עצמי מה מקור הקושי והתקיעות בקבוצה המדשדשת, ומה אני יכולה לעשות כדי לייצר שינוי משמעותי בדינמיקה? לשמחתי, היתה הזדמנות טובה לשינוי לקראת אמצע הקורס.
אבל לפני כן, אשתף מהו המרכיב העיקרי שהרגשתי שמקשה על הקבוצה להיפתח. זה היה קשור למידה שבה נבנה אמון וביטחון בחדר. יצירת אמון בין אנשים היא יכולת מורכבת וחיונית מאד, במיוחד עבור אנשים בתפקידים ניהוליים מורכבים. היכולת ליצור מערכות יחסים איכותיות, שותפויות, לנהל מו"מ… ועוד ועוד – נשענים על היכולת ליצור מרחב שבו יש אמון. ובקבוצה שחלק ממטרותיה העיקריות עוסקות בהתפתחות וצמיחה – זה קריטי משום שללא האמון לא תהיה תחושת בטחון, ולא תתאפשר חשיפה והעזרות בכוחה של הקבוצה.
בסרטון הTED המפורסם שלה, ברנה בראון מדברת על "עוצמתה של הפגיעות" (קישור למטה), ובו היא מסבירה כיצד היכולת להיות פגיע היא תנאי הכרחי ליצירת אינטימיות וקרבה עם האחר. זה נכון ב1:1, וגם בהקשר קבוצתי , וזה מאתגר במיוחד בקבוצות של אנשים שעובדים יחד וחוששים שחשיפת הפגיעות שלהם עלולה לשמש כנגדם. הקבוצה ה"עובדת" קפצה למים במפגש הראשון והתמסרה, היו שם שיתוף וחשיפה. הקרבה והאינטימיות שנוצרה היתה מתגמלת וזה נתן חיזוק להלך הרוח הזה, כך שמידת השיתוף והאינטימיות הלכו והעמיקו בהדרגה לאורך הקורס. בקבוצה השניה היו יותר זהירות וסגירות – התנהגות מצופה ושכיחה בדרגים האלה, אבל הדינמיקה התקשתה להתרומם.
"הפיכת הקערה"
כשכבר כמעט הרמתי ידיים, שותפתי לתהליך ואני ביצענו סיעור מוחות לגבי האתגר, והבנו שהיום החווייתי שמחכה לנו באמצע הקורס הוא הזדמנות לייצר שינוי בדינמיקה. נערכנו לקראת יום הOut-Door הזה, בדגש על יצירת המרחב הבטוח לחוות ולהתנסות. במהלך היום המדובר, חברי הקבוצה חוו את עצמם וזה את זה באופנים שלא היו נגישים להם קודם לכן. היו להם הזדמנויות לתת ולקבל תמיכה, להוביל ולהיות מובלים. בו בעת, הם הונחו להפנות את תשומת הלב שלהם להתבוננות על עצמם ועל אחרים ולקבל ולהעניק פידבק זה לזה כשותפים לדרך ולהתפתחות. גם עוד חודשים ארוכים של שיח קבוצתי לא היו מאפשרים להם לפגוש את עצמם וזה את זה באופן הזה. בסיום המפגש ובמפגש שאחריו, ממש אפשר היה לחוש את השינוי באנרגיה. גם במה שהאנשים בחרו לשתף וגם בתחושה ובאווירה בחדר. משהו יסודי השתנה – ולצד התכליתיות והמעשיות שאפיינה את הקבוצה, אפשר היה לחוש את שכבות העומק שהצטרפו אל השיח ואל ההבנות של המשתתפים.
כלים עוקפי קוגניציה בשירות תהליכי הלמידה
התחלתי את המאמר באמירה שאני חסידה של תהליכים עוקפי קוגניציה. לא תמיד הייתי כך, אפילו להיפך. צורת החשיבה הרציונלית והלוגית הובילה את חיי. אבל בעשור האחרון זה השתנה, למדתי גם על עצמי וגם בעבודה שלי עם אחרים עד כמה גדולים הפערים בחיינו בין מה שאנחנו מבינים ומאמינים שנכון לבין היכולת שלנו לקיים את ההבנות והאידאלים הללו בתוך העיסה הבלתי פוטוגנית הזאת שנקראת "החיים". ולכן, אני משקיעה הרבה בשילוב של אמצעים חווייתיים וכאלו שכוללים את כל מרכיבי החיים, ולא רק הקוגניציה, בתהליכים שאני לוקחת בהם חלק הן כמשתתפת והן כמובילה.
וכמו שקרה לי בחוויה שעברתי בסדנת הנשימה שהשתתפתי בה – התנאים המתאימים בזמן הנכון אפשרו לי לפגוש את הפגיעות והפחד שחי בי, ולעשות צעד אחד נוסף קדימה במסע ההתפתחות האישי שלי, כך גם בסדנת האאוטדור ניסיתי לברוא את התנאים המיטביים שמאפשרים לעשות את "קפיצת האמון" הנדרשת מעל לפחד, בהסכמה של המשתתפים לפגוש את עצמם ואחרים עם קצת פחות הגנות.
ולכן בתכניות ובתהליכים שלי אני נוהגת לעודד את הלקוחות שלי לשלב מרכיבים של למידה חווייתית כגון : סימולציות, ימי אאוט-דור או אין-דור שכוללים חוויות מגוונות, טכניקות של גוף-נפש כמו נשימה, תשומת לב למחשבות ועוד… זו לא מטרה, זה אמצעי. ולא תמיד הוא רלוונטי. אבל כאשר אני פוגשת בעיות שחוזרות על עצמם שוב ושוב והכלים המחשבתיים הרגילים אינם מצליחים לתת להם מענה, אני ממליצה לפנות גם לכלים נוספים , עוקפי קוגניציה והוליסטיים כי במרבית המקרים- אין לנו בעיה של הבנה וידע. יש לנו קושי להיות מי שאנחנו.
https://www.youtube.com/watch?v=pU9kU7YSsvs ברנה בראון , כוחה של פגיעות.
