נניח שעדיין לא למדת לרכב על אופניים, והגיע הזמן. לפניך עומדת בחירה בין מספר אפשרויות: הרצאות בכיתה, חוברת ללמידה עצמית, קורס דיגיטלי שבו עורכים הדגמות מצולמות או קורס מעשי שיאפשר לך לתרגל רכיבה במגרש סטרילי. יש לך העדפה?
אני מניחה שהתרגול המעשי יהיה בעדיפות הראשונה עבורך, לא כך?
כשמדובר במיומנות פיזית, זה מאד ברור. אבל במיומנויות ניהול החשיבות של תרגול מעשי היא שווה, אם לא רבה יותר. הסיבה העיקרית לזה היא שמרביתן נשענות על תקשורת בין-אישית ועל האופן שבו מנהלים יוצרים קשר עם זולתם. בתחום הזה כל אדם שונה, מגיב אחרת ופועל אחרת והמורכבות והשונות הן אדירות.
סימולציה = למידה התנסותית: ללמוד לעשות
אחד הכלים העיקריים שאנו משתמשים בהם כאשר אנחנו מלמדים מיומנויות ניהוליות מרכזיות הוא הכלי של סימולציות מומחזות. הכלי הזה מאפשר למנהלים ללמוד דרך התנסות בסיטואציות אמיתיות. הסיטואציות מתכננות מראש, על פי אבחון מקדים שנעשה בארגון, ותוך כדי ההתנסות אופן התגובה של השחקנים למתנסים הוא דינמי ומשתנה בהתאם לבחירות שעושה המנהל במהלכה.
כשאני מתארת את העבודה שלנו עם סימולציות אני נתקלת בשלוש תגובות עיקריות חוזרות:
- התלהבות מהרעיון
- "אז זה כמו פלייבק בעצם?"
- או – "אנחנו עובדים הרבה עם סימולציות בין המשתתפים".
אז דבר ראשון – זה באמת מלהיב מאד... זה זכיר וזה משפיע על ההתנהגויות בפועל.
אבל זה לא פלייבק. למה? בעיקר משום שזה מאד נאמן למציאות הארגונית, וזה נראה ונשמע כמו שזה נראה ונשמע בארגון. העבודה עם סימולציות היא מאד ריאליסטית, וזה כוחה. חוץ מהמשתתפים שמתנסים, כל מי שבחדר רואה את הסיטואציה כפי שהיא ומקבל תמונה בהירה (ולעיתים מטלטלת) לגבי ההתנהלות בארגון. רק בחודש האחרון עבדתי עם ארגון שבעקבות ה"מראה" שקיבל מהסימולציות שהעמדנו בפניו, קיבל החלטה לקיים תהליך רוחבי של שינוי נוהלי העבודה בתחום מאד מרכזי בעיסוק שלו. המבט מהצד אפשר את התובנה הזאת.
בשביל מה צריך שחקנים?
ולנקודה האחרונה - במה זה שונה מעבודה עם המשתתפים עצמם, ולא עם שחקנים? השימוש בסימולציות תוך כדי סדנאות הוא מאד נפוץ, זמין ולא מצריך הערכות מוקדמת. על זה אני אומר רק שאחרי שמתנסים וחווים את הערך של עבודה עם שחקנים מקצועיים קשה לחזור אחורה. בתור מי שעבדה שנים ארוכות כפסיכולוגית ארגונית בהנחיית סדנאות עם סימולציות ללא שחקנים - בשבע השנים האחרונות, מאז שהתחלתי לעבוד עם שחקנים מקצועיים, אני לא עושה את זה יותר.
מדוע? כי העבודה עם שחקנים מקצועיים היא מאד מדויקת. שחקן יודע לייצר תמונה מציאותית, להתאים את דרגת הקושי והאתגר למתנסה שמולו, ולתת משוב רגשי וכנה מתוך הדמות. זה נכס שלא ניתן לקבל בשום דרך אחרת. העובדים שלכם לעולם לא יתנו לכם משוב כזה, וגם הקולגות שלכם מוגבלים ביכולת שלהם "לצאת מעצמם" ולהיכנס לנעליים של מי שמולכם. הם יתנו לכם משוב שמגיע מתוך החוויה שלהם, ומתוך ההשקפות וההתמודדויות שלהם בתפקיד.
שחקנים מקצועיים שמיומנים בעבודה עם סימולציות (גם עבורם זו התמחות!) יודעים להרגיש את האדם שמולם, עד כמה הוא חסין לביקורת, איזה טריגרים יפעילו אותו, ולאיזו רמה של אתגר הוא זקוק כדי להבין את מה שהוא צריך להבין. מעבר לזה, הם יודעים להישאר בתוך הדמות ולהביא את האימפקט הישיר של הבחירות של המתנסה עליהם, מבלי לגלוש לעצות, או לדיון תפיסתי על "מה נכון".
יוצרים ביחד שלם הגדול מסכום חלקיו
לצד הבניה הנכונה של הפעילות, והנחיה מקצועית שמאפשרת ייצר אוירה של בטחון ושחרור על מנת להצליח להתמסר לכלי הזה, נוצרת חוויה ייחודית שמאפשרת להרבה נושאים סמויים וגלויים להופיע בחדר ולקבל התייחסות ומקום.
השילוב בין זווית המבט של הפסיכולוגיה הארגונית ובין עולם התיאטרון מייצרת את הסינרגיה המיוחדת הזו שממקסמת את תהליכי הלמידה והשינוי בארגון. מצד אחד, אני עושה תהליך מעמיק של אבחון וזיהוי של הצרכים והאתגרים הבוערים בארגון, בונה עבורם תהליך למידה מדויק, ובתוכו משולבות הסיטואציות שמביאות לידי ביטוי המחשות של סוגיות מרכזיות שמצריכות את תשומת הלב. הכלי התיאטרלי, בנוסף על זה הארגוני מוסיף מימד חזק של חוויה, שמגביר את תהליכי הלמידה, ומאפשר גם תרגול והתנסות מעשית שמכניסה היבטים של יישום והטמעה עוד לפני שהאירוע הסתיים.
ואז הארגון והמנהלים שלו מקבלים מוצר שלם שיש בו גם למידה עצמית, גם שיח קולגות וגם אימון מעשי. רכיבה על אופניים לא היתה פשוטה כל כך מעולם...
אם עוד לא ניסיתם.... דברו איתנו.
