החום עולה

קרה לכם פעם שהייתם בתקופה ממש לחוצה, עבדתם בטירוף, ואז סוף סוף יצאתם לסוף שבוע או לחופשה שחיכיתם לה נצח…

ואז נהייתם חולים ולא יצאתם מהמיטה?

גופנפש

הגוף שלנו חכם מאד ויש לו ברית אמיצה עם הנפש שלנו. הוא מחזיק כמה שהוא יכול, ואז כשאפשר וה"סכנה" חלפה, הוא מקבל רשות ותובע את המנוחה שלו. לא באמת הרשנו לעצמנו להתפרק כשהיינו בשיא האקשן, ואז כשסוף סוף אנחנו מורידים הילוך – זה מגיע.

יש משהו בתקופה הזאת שאנחנו נמצאים בה כעת, בשבועות האחרונים שהוא קצת ככה. היינו במצב חירום איזה חודשיים: התגייסנו, נשמרנו, אספנו את כל הכוחות שיש ואין לנו כדי להחזיק מעמד. דאגנו לשמור על העבודה, להיות דמויות איתנות לאנשים שנשענים עלינו, ולתפקד. ועכשיו כשהרסן הותר, מצד אחד יש חדווה גדולה לחזור, להיפגש, "לחגוג" את החיים. מצד שני – העייפות נמצאת שם, ואולי חלק מהאנשים מרגישים אותה עכשיו אפילו חזק יותר מאשר בשיא המשבר. יתר על כן, הדיבורים בימים האחרונים על "גל שני" מעלים את רמת העוררות והמתח חזרה לאט לאט… משק האנרגיה הפנימי שלנו תחת מתקפה.

בריאות או חולי?

האתגר הזה שאני מציירת, לא יושב כולו בתחום בריאות הנפש. היו הרבה פעולות שננקטו בחודשיים האחרונים בחברות לווידוא שהבריאות הנפשית של העובדים והמנהלים נשמרת – וטוב שכך. אבל יש גם פן נוסף, והוא אתגר מנהיגותי. קידום בריאות ולא מניעת חולי, אם תרצו. מדובר באתגר של יצירת התגייסות חדשה – עדיין ברמה גבוהה של חוסר ודאות, אבל כבר לא במתכונת "חירום". מדובר בהתארגנות לקראת תקופה ארוכה שמשהו צריך לקרות בה, תוך הכרה בכך שהקיבולת עדיין לא מקסימלית, ושעתודות הכח במצב מדולדל מתמיד.

הרבה שנים הייתי פסיכולוגית ארגונית בצבא. אחרי סבבים של לחימה, היה אתגר גדול לתמוך בחזרה של הצוותים שלחמו בחזרה לתפקוד במצב שגרה. מעברים בין מצבים. זה כלל גם איתור של מצוקות נפשיות, אבל בעיקר מהלך של חיבור מחדש לכוחות הקיימים, הפקת למידה משמעותית מהתקופה האינטנסיבית ואיחוי של יחסי האמון והמעטפת הצוותית שנפגעה לא פעם.

גם המצב שאנחנו נתונים בו בימים האלה שם בסיכון את יחסי האמון, ויש בו פוטנציאל לפגיעה במעטפת הצוותית. הדבר הראשון שנחוץ לגשת אליו בשלב ההתאוששות מחדש הוא איתור וחיזוק הליבה המנהיגותית של הארגון. לדבר באומץ על מה שהיה, על מה שעלה בתקופה הזו, ולחבר מחדש את החתיכות המפוזרות של הידע ושל נקודות המבט השונות שכל אחד החזיק. יש למהלך כזה פוטנציאל להיות מקפצה אדירה של למידה וחיזוק למשמעות המשותפת של כל השותפים לדבר.

אצלי, בחיים האישיים וגם אצל רבים מהסובבים אותי – יש עכשיו תקופה של חסד. היתה עצירה כפויה, הרבה ממה שהיה לכאורה יציב – התפרק ועכשיו הוא חוזר בהדרגה. יש כעת הזדמנות להסתכל לרגע על כל דבר כזה שחוזר בתשומת לב ולשאול: הוא במקום הנכון שלו? האם הוא מתאים לי? השגרה הזאת, שהחזקתי בלי לפקפק בה – היא נכונה עבורי? את המהלך הזה אפשר לנצל גם להתבוננות ארגונית. יש לנו חלון הזדמנויות צר גם ברמה האישית וגם ברמה הארגונית להסתכל על המהות של מה שאנחנו עושים, ולבחון מחדש מה מקדם אותה ומה סתם מעייף אותנו בלי לתת ערך ממשי.

נצלו את ההזדמנות הזו!

יותר מתמיד, הפרספקטיבה שהפסיכולוגיה הארגונית מציעה, במבט על תהליכי המנהיגות הקיימים יכולה לסייע לייצר תהליך התבוננות ארגוני שכזה.

אם זה מעניין אתכם לייצר תהליך כזה בחברה או בצוות שלכם, דברו איתי.