לא מזמן ישבתי עם חברים קרובים ששאלו אותי כמה שאלות קשות על בחירות שעשיתי בחיים. תוך כדי השיחה, נזכרתי בתקופת השירות הצבאי שלי. הייתי פקמ"צית (פקידת מבצעים) בחיל האוויר. השקעתי כמה חודשים בקד"צ (קורס קדם צבאי), ואחריו ביליתי פחות או יותר את חצי השנה הראשונה של השירות בבכי. שיבצו אותי במקום מאכזב, בסביבה של חיילות ותיקות ונבזיות, ורק חברה אחת מהקורס הייתה איתי. היה לנו מן טקס כזה של הגשת טישו אחת לשנייה בכל פעם שמישהי התחילה לבכות. בזמנו, זו הייתה מחווה עמוקה של קרבה והשתתפות בצער. אחרי כמה חודשים במוצב הבסיסי האפל נענו תפילותיי ועברתי לטייסת מבצעית.

המצב לא השתפר. העבודה היתה תובענית 24/7, היחס היה משפיל לפרקים והסביבה החברתית זרה ומוזרה. הייתי ילדת קיבוץ מהפריפריה שלא מצאה את מקומה בקרב אנשי צוות האוויר המבוגרים וה"נכונים". הרגשתי בודדה ומותשת. לא הייתי היחידה שסבלה, כמובן. חיילת אחרת קצת יותר ותיקה ממני פסלה מקצוע, והלכה להיות פקידה בבית הספר לטיסה. היא היתה מאושרת שם. עבורי, זו היתה אופציה בלתי נסבלת. "אני לא אחת שמוותרת לעצמה!". לפסול מקצוע משמעו להודות בכישלון, ולהיות פקידה בצבא היה בתודעתי היהירה השפל הכי נמוך שאישה צעירה יכולה להתדרדר אליו (…). הפתרון שלי היה כמעט דיפולטיבי: יציאה לקצונה. עוד חצי שנה קורס, שנה וקצת בקבע. מצבי השתפר מעט, עברתי לטייסת תובלה ושם האווירה היתה פחות תובענית ומנוכרת. עבודה קשה לא חסרה, אבל היה מקום וזמן גם לחיים עצמם… שכרתי דירה בתל אביב והתחלתי לצאת לאיטי מהבועה שגדלתי בה.

Fast forward  ל2020

אני בשנה שלישית מתוך ארבע ללימודי פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. תכנית שנרשמתי אליה בעיניים בורקות, והלימודים בה היו משני-חיים במובנים רבים. במהלך שנות הלימודים הללו אזרתי אומץ לצאת לדרך עצמאית, הייתי חלק מקבוצה מופלאה של אנשים, עשיתי סטאז' והיו לי מספר מטופלים בעמותה שהיתה קרובה לליבי. בסוף השנה השנייה התחילו להישמע חריקות קלות: כאן קורס שפחות אהבתי, שם אכזבה מהנהלת המוסד, ובעיקר תחושה מצטברת של עומס.

בשנה השלישית הייתי ברגשות מעורבים כל השנה. להישאר או לעזוב? הרגשתי שאני צריכה לקבל החלטה ולבחור כי אני לא מצליחה להחזיק את הכל. ואז הגיע משבר הקורונה. היומן התרוקן מעבודה, הבית התמלא בילדות והמציאות השתנתה מיום ליום בקצב שהתודעה לא הצליחה להדביק. היה נדמה לרגע שהסתגלנו והמעגל שוב התחדש. אבל יחד עם הבלבול הגדול היתה גם התבהרות. הבנתי שאני יועצת ארגונית, ולא נכון לי להיות פסיכותרפיסטית כרגע, למרות שלפני שלוש שנים חשבתי שאולי כן. החלטתי לעזוב את הלימודים. זה היה תהליך שנמשך על פני כמעט חודשיים – לסיים את כל המחויבויות וכו'… אבל זה היה מאחוריי. והרגשתי שכמו שק של סלעים ירד לי מהכתפיים. 

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי אני רוצה לדבר על החוויה הסובייקטיבית של כישלון. לפעמים היא יכולה להיות כל כך טעונה רגשית וכל כך בלתי נסבלת, שהיא יכולה לדחוף אותנו לעשות דברים שהם נגד הטבע שלנו. האופציה של "לפרוש" מקבלת קונוטציה שלילית ומביישת. עד כדי כך, שהיא גורמת לנו להסתיר חלקים מביכים לכאורה בעברנו או לקבל החלטות ממקום של הגנה על הדימוי העצמי שלנו . כמו היציאה שלי לקצונה. התואר "קצינת מבצעים" נראה טוב ברזומה, נכון? אבל בפועל, נשארתי עוד שנה וחצי במערכת שהרגשתי זרה בה ולא שייכת.

עזיבה אסטרטגית

סת' גודין, דמות מובילה בעולם השיווק, טבע את המושג "עזיבה אסטרטגית" בספרו "לוותר או להסתער". ושם הוא מדבר בשבח העזיבה. עזיבה יכולה להיות בעלת ערך אסטרטגי כשאנחנו מבינים באמת שהתמדה בקו שבחרנו, לאו דווקא תוביל אותנו למטרות שחשוב לנו להשיג. העזיבה האסטרטגית עוזרת לנו להתמקד ולהתמיד בדברים שנכונים לנו. אנחנו יכולים לחסוך בכך הרבה תסכול ומאמץ שווא שלא באמת יניבו פרי.

למה זה מחייב אותנו? להיות גמישים ולבדוק את עצמנו לאורך הדרך: האם המטרות ששמנו לעצמינו עדיין רלוונטיות? האם המאמץ והמחיר שאנחנו משלמים בשביל להשיג אותם מוצדקים בעינינו, שווים את התוצאה הסופית? לפעמים בחירה שעשינו מתחזה להיות חד פעמית ומחייבת, כמו נישואין קתוליים. למעשה, אנחנו יכולים לבחור מחדש בכל יום כי לא רק העולם משתנה כל הזמן, גם אנחנו.

בעולם שמקדש הצלחה והתמדה בכל מחיר, לפעמים הבחירה האמיצה היא לעזוב. 

מהי הצלחה?

מושג ההצלחה גם הוא מושג ששווה בחינה מדוקדקת. לכאורה, המודל להצלחה ברור. הוא ניבט אלינו מכל פינה. אנחנו מוקפים בדימויים מסרטונים, סיפורי הגשמה, דיווחים מיודעי דבר על אנשים שפעם הכרנו והיום הם… במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, נדמה שכולנו נשאבים לעיתים למירוץ בלתי פוסק אחר דימוי מצליחני.

THE QUEEN’S GAMBIT (L to R) ANYA TAYLOR-JOY as BETH HARMON in episode 107 of THE QUEEN’S GAMBIT Cr. PHIL BRAY/NETFLIX © 2020

אבל המראה הזו מתעתעת, כי הצלחה גנרית היא כמו חליפה מעלי אקספרס: ב-99% מהמקרים היא לא מתאימה לנו. דרוש אומץ ועמוד שדרה איתן בכדי לנסח עבור עצמינו את מושג ההצלחה שלנו, במיוחד במקרים שבהם הוא חורג מהנורמה המקובלת סביבנו.

הרמזים שאנחנו מקבלים מהסביבה לגבי מה נכון ומה נחשב הם רבים. חלקם סמויים וחלקם גלויים, אבל הם פועלים עלינו. זכורה לי בהקשר זה תקופה מסוימת בחיי, לאחר ששבתי מהטיול בחו"ל ורציתי לדחות את לימודיי בשנה ולהיות תיירת בארץ שלי: לעבוד ולחיות ופשוט להיות. מכל פינה ניבטו אלי פרצופים תמהים ומכורכמים "מה בדיוק את עושה עם החיים שלך??"

אנחנו יצורים חברתיים במהותינו, וזקוקים למידה מסוימת של הכרה והערכה מהסביבה שלנו (מי יותר ומי פחות – תמיד קינאתי באלו שפחות!). לכן התהליך של ניסוח מושג ההצלחה הפנימי שלנו הוא תהליך ממושך וסיזיפי. הוא מערבב חוץ ופנים באופן שלא תמיד ניתן להתרה. היכולת שלנו להתנסות ולהישאר גמישים – לגבש את עצמנו תוך כדי החוויה – מאפשרת לנו לבחור נכון עבור עצמינו as we go.

לסיכום

לא מזמן פגשתי אישה יקרה שאני מעריכה מאד. היא לקחה על עצמה לפני כשנתיים תפקיד ניהולי מאד מורכב עם אחריות גדולה בקהילה שלה, ונגמר לה. היא עשתה חייל, החזיקה את הארגון במהלך כל המשבר הזה והובילה אותו להצלחה אבל נשארה מרוקנת ותשושה. שאלתי אותה האם היא שקלה את האפשרות לסיים את התפקיד לפני הזמן? (מדובר בקדנציה של 4 שנים). תשובתה היתה: "זה לא מקובל אצלינו".

חשבתי על העזיבה האסטרטגית של גודין וחשבתי עליה. זה לא פשוט לאכזב אנשים שזקוקים לך ומצפים ממך למלא תפקיד. יחד עם זאת, אין כלא פנימי גדול יותר מהחוויה הסובייקטיבית של העדר אלטרנטיבות.

ההשראה לכתיבת המאמר הגיעה מהאזנה לפודקאסט של יהודית כץ "חושבים טוב", פרק 88.