בזמן האחרון אני צופה בסדרה של כאן 11 שנקראת "מתיר עגונות". אני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפיה, אבל היא מסקרנת אותי מספיק על מנת שאמשיך לצפות בה…  ולפני כמה ימים היה רגע בסדרה שתפס אותי.

הגיבור של הסדרה, רב שתפקידו לסייע לנשים עגונות להשיג גט, הלך לפגוש אישה על ערש דווי. מטרת הפגישה היתה לנסות לדבר על ליבה שתדבר עם בנה ותשפיע עליו לשחרר את האישה שנשא ועגן. הוא קיווה שב"מצבה המיוחד", יכולת ההשפעה שלה עליו תהיה גדולה.

הרב הגיע בחשש ורגשות מעורבים לגבי האופן שבו האם תקבל אותו ואת הבקשה שלו, אבל לפני שהוא שטח את בקשתו היא הקדימה אותו ואמרה:

"באת לדבר איתי על הבן שלי, נכון?

מה יש פה להסתיר?

ראיתי איך שהוא התנהג…. לא רק עם הבחורה שלך…

הכל היה לי מול העיניים אבל לא יכולתי לומר לעצמי מה שאני רואה

רק בסוף אתה רואה את הדברים כמו שהם…

אתה יודע, זה כמו איזה צעיף כזה, כל החיים, שמכסה את האמת."

יוסף, הרב, שואל: "וכשאת רואה את האמת, איך זה?"

"זה יפה. נו, זה קשה. אבל זה יפה. ואז אתה מבין שאתה לא צריך לפחד מהאמת."

הצעיף

השחקנית המקסימה הזו דיברה לי ישר לתוך הלב. אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני מרגישה שבכמה נקודות בחיים שלי היה צעיף שהסתיר לי את האמת. אני זוכרת את המאמץ שהשקעתי בניסיונות להסיר אותו.

לפעמים זה היה חיפוש מאד מתסכל. אתה מרגיש שיש משהו שאתה מפספס, כמו המגע של הצעיף על הפנים, אבל אתה פשוט לא רואה מה זה. אלו תקופות מבלבלות מאד, ולפעמים מכאיבות, אבל בסופן יש קפיצת גדילה משמעותית. כי ברגע שהצעיף מוסר יש הקלה והתבהרות.

אני מרגישה בתקופה כזו עכשיו, ובמידה מסוימת נדמה לי שחוויתי תקופה כזו באופן מסונכרן עם הרבה אנשים בעולם בשנה שעברה, כשמשבר הקורונה פרץ אל תוך חיינו. מן חוויה עמומה כזאת שמשהו מהותי השתנה, אבל אין לנו מושג מה הכיוון שצריך ללכת אליו ולאן כל זה לוקח. ומה האמת מאחורי כל הבלבול הזה?

יכולת ההכלה שלנו

אתמול הייתי בסדנה של איש מאד מיוחד בשם קובי מור, שעסקה בקבלת החלטות בזמני לחץ. הוא הזכיר שם מושג שלא הכרתי אותו בשם, אבל הכרתי אותו מאד בחוויה. המושג נקרא "חוסר יכולת הכלה זמני"

מדובר במנגנון שמופעל בזמני לחץ ובמעברים חדים משגרה לחירום והוא גורם לנו לעשות דברים שונים מאלו שאנחנו עושים בשגרה. המנגנון מנתק את אמצעי החישה שלנו ואז הוא מחזיר אותם באופן הדרגתי. זאת ע"מ שהמידע יגיע אלינו באיחור או בהדרגה על מנת שנוכל להתארגן כדי להגיב אליו. למעשה זה מנגנון מאד מתוחכם שמונע את הקריסה שלנו מחוסר היכולת שלנו לעכל את מה שקורה סביבנו. ראיתם פעם תינוק שלקחו אותו לאירוע רועש והוא נרדם תוך שנייה? זה דומה. הוא מוריד את השאלטר מפני הצפת הגירויים.

כמעט בכל סרט מלחמה תוכלו לראות כיצד בסצינת פתיחת הקרב – המעבר המהיר משגרה לחירום –  יש אנשים שמתנתקים לגמרי. הראיה שלהם מעורפלת, הם לא שומעים, מימד הזמן מתעוות (הפתיחה של הסרט "להציל את טוראי ראיין" עושה עבודה מעולה בלהמחיש את החוויה החושית הזאת). זו המחשה למנגנון הזה. והוא פועל גם במצבים רגשיים חזקים, לא רק במצבים של סיכון חיים. למשל, כך הסביר קובי, כשהדימוי העצמי שלנו מאוים.

אולי הצעיף הזה הוא מנגנון של הנפש שלנו, שבא לרכך לנו את המכה של המפגש עם האמת. שנוכל לעכל אותה בהדרגה, להרגיש שהיא מגיעה ולהכין את עצמינו לכך.

אז כיוון ששרדתי את המשבר האחרון שאיים להשמיד את הדימוי העצמי שלי, אני כאן לספר על מה למדתי ממנו. אני מתכוונת לדימוי המקצועי והאישי שלי בעקבות משבר הקורונה והפחד שמא אאבד את הפרנסה, את הכיוון המקצועי שבחרתי – ושבכלל אגלה שאני כישלון בהתמודדות עם מצבים קיצוניים של שינוי (ובתור מרצה למנהיגות וניהול שינוי – זה איום רציני מאד על הדימוי העצמי שלי, כן?). ואם אשרוד בהצלחה את הציעוף נוכחי – אשתף בתובנות ממנו 😊

להלן כמה מהנחות יסוד שהיו לי והתפרקו, ומה שבא במקומן

  1. אין תחליף למפגש פיזי. טוב, זה לא שנפרדתי מהתפישה הזו לגמרי, אני עדיין בטוחה שיש מצבים שבהם לא ניתן להתפשר וחייבים להיפגש פנים אל פנים. כמו במצבי קונפליקט למשל. אבל מגוון מאד רחב של פעולות שתפשתי אותן ככאלה (לפיזי בלבד) התבררו ככאלה שניתן להחזיק אותן היטב גם בוידאו או בטלפון. למשל: פגישת ייעוץ אישי. אני עדיין אעדיף לעשות את פגישה הראשונה פנים אל פנים, אבל בזכות הזום התיאום נעשה פשוט וקל יותר לשמור על רצף של פגישות, גם עם לקוחות מרוחקים.
  2. כמה זמן נחוץ על מנת להעביר רעיון – כל מושג הזמן עבר טרנספורמציה דרמטית. נושאים שבעבר לא הייתי מתפשרת על פחות מ-X שעות עבורם – הכורח חייב אותי לתמצת את עצמי ולעשות את זה בחצי או בשליש מהזמן לפעמים. ווואלה… לפעמים המסר עובר אפילו טוב יותר. מה זה אומר על התפיסה שהייתי שרויה בה לפני שהאילוץ של "עייפות הזום" פרץ לחיינו? אילו עוד צעיפים כאלה מכסים לי את העיניים as we speak? גורם לחשוב, לא?
  3. הראש והגוף. התקופה הזו, של הסגרים, הראתה לי כמה הגוף שלי זקוק לתנועה. בספטמבר הגב שלי השבית אותי ומאז אני במאמצי שיקום. האיזון בין הזמן שאני משקיעה בראש ובמחשבות שלי לעומת הזמן שאני משקיעה בתנועה וטיפול בגוף – הפרדיגמה הזאת קיבלה בעיטה רצינית בישבן (אמיתי, כואב שם 😊). אני עוד רחוקה מאד מיישום מיטבי, אבל המסר עבר.
  4. האינדיבידואליות שלי. אין לי מסקנה סופית בעניין הזה. למדתי שני תארים בפסיכולוגיה וחצי תכנית בבודהיזם ועוד רב הנסתר על הגלוי, אבל מה שקרה בתקופה הזו הוא שהוודאות שלי לגבי מידת השליטה שלי בעולם וחוסר התלות שלי האחרים הצטמצמה משמעותית. אני תבנית נוף מולדתי, מי שגדלתי איתו ואיפה שגדלתי שזורים בי לעולם ויחד עם זאת, רב המשתנה על הקבוע.

זה מה שאני מצליחה לגבש כרגע, זה בטח לא הכל… אבל מעל הכל אני מרגישה את הערעור המטלטל אבל החשוב שקרה לי פה בתקופה הזאת. זה מביא אותי להבנה שהנחות היסוד שלנו הם במידה מסוימת שרירותיות – משהו שקבענו לעצמנו כדי שתהיה לנו נקודה להתחיל ממנה. וזה לא רע, זה כנראה חיוני לנו. אבל ההבנה הזאת פותחת דלת להרבה אפשרויות שנתפסו פעם כבלתי אפשריות לחלוטין, ועכשיו ברור שהדבר היחיד שמנע אותן היה הראש שלנו.